זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' הרשמת א' כהן) שדחה בקשת רשות להתגונן של המבקשים כנגד תביעה בסדר דין מקוצר שהגיש נגדם המשיב, וחייב אותם בתשלום הוצאות בסכום כולל של 70,490 ש"ח.
1. המבקשת 1, חברת אלפסי 15 בע"מ (להלן: החברה או אלפסי) היא חברה פרטית בבעלות המבקשים 2 ו-3, דותן הלברייך וראובן ישראלי, הערבים לחובותיה (המבקשים 2 ו-3 ייקראו להלן: בני הזוג או הלברייך וישראלי בהתאמה). ביום 1.11.2012 נטלה אלפסי מהמשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק), הלוואה בסך 2,544,000 ש"ח לתקופה של 120 חודשים והלוואה נוספת בסך 100,000 ש"ח לתקופה של שישה חודשים. חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 11.2.2013, הגיש הבנק תובענה בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.א. 19577-02-13) וטען כי למרות דרישות חוזרות ונשנות המבקשים לא שילמו את חובה של החברה העומד בהתאם לרשום בספרי הבנק על סך של 2,660,496 ש"ח ועל כן יש לחייבם ביחד ולחוד לשלם לו סכום זה בתוספת ריבית הנוהגת בבנק. המבקשים הגישו ביום 28.3.2013 בקשת רשות להתגונן מפני התובענה וטענו, בין היתר, כי ההלוואה בסך 2.6 מליון ש"ח נלקחה לאחר שהבנק הפעיל עליהם לחץ ולאחר שהעבירו לו כמיליון ש"ח. עוד נטען על ידי המבקשים כי הבנק העמיד את ההלוואות לפירעון מיידי לאחר איחור בתשלום אחד של ההלוואה שנבע לטענתם מנסיבות אישיות בריאותיות במשפחתם וכי הבנק סירב לקבל את פניותיהם להסדרת החוב באמצעים שונים. המבקשים הוסיפו וטענו כי החוב הנטען על ידי הבנק הינו מנופח והריבית הנדרשת גבוהה; כי כתב התובענה אינו מפורט ולא מצורפים מסמכים התומכים באופן החישוב של סכום התובענה אלא תדפיס יתרות בלבד; כי ישנם סכומים שנויים במחלוקת וכי הבנק גרם לחברה נזקים רבים ולחברה זכות קיזוז נגדו. כמו כן, העלו המבקשים טענות שונות בנוגע לתמהיל האשראי שניתן להם על ידי הבנק שהיה, לשיטתם, נטול כל היגיון עסקי וציינו כי כנגד האשראי שהעניק הבנק שועבד בשעבוד מדרגה שנייה ביתם של בני הזוג ששוויו כעשרה מליון ש"ח, כך שהחוב לבנק מובטח (השעבוד הראשון ניתן לטובת הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, אך אין מחלוקת כי שווי הנכס מותיר סכומים מספקים לכיסוי חובו של הבנק גם לאחר פירעון החוב לבנק הבינלאומי).
2. בית המשפט המחוזי קיים דיון בבקשה ביום 6.4.2014, במהלכו עתרו המבקשים לתקן את בקשת הרשות להתגונן מן הטעם שבא-כוחם קיבל את הייצוג בתיק סמוך לפני אותו המועד ונוכח העובדה כי הלברייך וישראלי, שהינם זוג חד-מיני, שהו בחו"ל בחודשים שקדמו לדיון לצורך תהליך פונדקאות והולדת ילדיהם התאומים וכי נפגשו עם בא-כוחם יום אחד בלבד לפני הדיון. המבקשים הוסיפו כי הבנק פתח (באישור הבנק הבינלאומי) בהליכים למימוש ביתם בלשכת ההוצאה לפועל וכי הליכים אלו נדחו לעת עתה נוכח נסיבות בריאותיות הנוגעות לילדם הפעוט. לטענת המבקשים, בפגישה עם בא-כוחם שהתקיימה ערב הדיון התברר כי ישנן טענות רבות בפן העובדתי והמשפטי שלא באו לידי ביטוי בבקשת הרשות להתגונן ועל כן הם ביקשו מבית המשפט אפשרות להגיש בקשה מתוקנת בלוח זמנים קצר ולקיים דיון בסמוך לאחר מכן, תוך חיובם בהוצאות. הבנק התנגד לבקשה וטען כי עמד למבקשים פרק זמן ארוך לתקן את הבקשה וכי בא-כוחם מייצג אותם למעלה מחודש. בית המשפט קיבל את עמדת הבנק ולא איפשר את דחיית הדיון לצורך תיקון הבקשה למתן רשות להתגונן. לפיכך התקיים הדיון על פי הבקשה המקורית שהוגשה ומשוויתר הבנק על זכותו לחקור את המבקשים סיכמו הצדדים את טענותיהם.
3. בקשת הרשות להתגונן שהגישו המבקשים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 7.4.2014. בפתח החלטתו, ציין בית המשפט כי המבקשים לא הבהירו בפירוט מה הטענות החדשות שהם מבקשים להעלות בבקשה המתוקנת וממילא בקשתם לעניין זה, שהועלתה בעל פה, לא נתמכה בתצהיר כלשהו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הוא אינו מפקפק בעובדה כי התגלתה בעיה רפואית אצל בנם הפעוט של בני הזוג וכי הם נסעו לחו"ל כאמור, אולם הם לא העלו כל נימוק מדוע מחודש מרץ 2013 ועד למועד הדיון לא הוגשה בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן ולא הוגש תצהיר התומך בבקשה זו. זאת, בפרט נוכח העובדה כי בא-כוחם הנוכחי של המבקשים החל לייצג אותם בסוף פברואר 2014 ואף טיפל במימוש בית המגורים שלהם על ידי הבנק והשיג הסכמה לדחיית מועד פינויו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי דין הבקשה למתן רשות להתגונן להידחות לגופה, משום שהבקשה והתצהירים התומכים בה כוללים טענות סתמיות לרוב שאינן נתמכות ולו באופן חלקי במסמכים. כך למשל, הטענה לפיה סכום התובענה מנופח אינה נתמכת בראיה וכך גם הטענה כי הוגשו תוכניות עסקיות או טענת הקיזוז, שנטענו באופן סתמי מבלי שניתן לדעת מהו סכום הקיזוז. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מהמסמכים שהמבקשים ביקשו להוסיף עולה כי הם יכולים היו על נקלה להגיש מבעוד מועד חוות דעת או בקשה מבוססת המכמתת את טענתם, וכי הלברייך לא הכחיש שבידי באת כוחם הקודמת התקבלו מסמכים מהבנק אך טען כי לו עצמו יש במחשב מסמכים נוספים שעורכת הדין לא קיבלה. מטעמים אלה נדחתה בקשת הרשות להתגונן והמבקשים חויבו בהוצאות הבקשה בסך 7000 ש"ח. בעקבות דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן, ניתן ביום 23.4.2014 פסק הדין בתובענה והמבקשים חויבו לשלם לבנק ביחד ולחוד 2,660,496 ש"ח בצירוף ריבית בנקאית חריגה הנוהגת בבנק, מיום 1.1.2013 ועד לתשלום בפועל וכן בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 70,490 ש"ח.
4. מכאן הבקשה שלפניי, אליה צורפה חוות דעת של מומחה פיננסי הנושאת תאריך תחילת חודש יוני 2014, בה מבקשים החברה ובני הזוג את עיכוב ביצועו של פסק הדין מיום 23.4.2014 עד להכרעה בערעור שהוגש על ידם. לטענת המבקשים, התובענה שהגיש הבנק נגדם התקבלה בשל ייצוג משפטי לקוי בעניינם ובשל מחדלים שחלו בהתנהלותם, שלא מרצונם וללא ידיעתם, ונוכח נסיבות אישיות קשות בריאותיות וחריגות שלא היו בשליטתם. המבקשים מלינים על כך שלא ניתן להם יומם בבית המשפט ולטענתם פסק הדין מקפח אותם בין היתר גם בשל הריבית בשיעור המקסימאלי הנהוג בבנק שבה חוייבו. אשר לסיכויי הערעור, המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור טובים מאוד, בין היתר, משום שיש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי משיקולי צדק ומן הטעם שנפגעה זכות הגישה שלהם לערכאות תוך שנזקפו לחובתם מחדליה של באת כוחם. המבקשים טוענים כי גם לגופו של עניין, התובענה של הבנק לא עמדה בתנאים הדרושים להגשת תובענה בסדר דין מקוצר מכיוון שהיא אינה נתמכת בראיה בכתב, כי יש להם טענות הגנה טובות נגד התובענה וכי הבנק מנע קבלת מסמכים מהותיים בעניינם. אשר למאזן הנוחות, המבקשים טוענים כי ככלל אין מעכבים אמנם ביצועו של פסק-דין כספי אולם לטענתם עניינם נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים את העיכוב. זאת, נוכח העובדה כי הם חבים סכומי עתק לגורמים שונים וביצוע פסק הדין עלול למוטט את עסקם היחיד, לחסל סופית את יכולתם להשתכר באופן אישי ולהביאם לכדי פשיטת רגל. כמו כן טוענים המבקשים כי אם לא יעוכב הביצוע יממש הבנק את דירת המגורים שלהם. המבקשים מוסיפים כי הם שעבדו לטובת הבנק את הרכוש והמלאי של החברה וכן את בית המגורים שלהם ששוויו כ-9.5 מליון ש"ח וכי הבנק מובטח כדי מלוא סכום פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא יקשה עליו לגבותו אם יידחה הערעור.
5. הבנק טוען מנגד כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, משום שהמבקשים לא ביססו את טענתם כי עיכוב פסק הדין הכספי יגרום להם נזק בלתי הפיך ואין חולק כי הבנק, בהיותו מוסד פיננסי איתן, יוכל לפצות את המבקשים בגין נזקיהם אם יתקבל הערעור שהגישו על פסק הדין. עוד טוען הבנק כי רשום לטובתו שעבוד על בית המגורים של בני הזוג, כי הוא פתח בהליכים למימושו בלשכת ההוצאה לפועל וכי עיכוב ביצועו של פסק הדין ממילא לא יוביל לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל למימוש בית המגורים. הבנק מוסיף כי נוכח טענתם של בני הזוג כי מצבם הכלכלי קשה ויש להם חובות רבים, הענקת הסעד הזמני עלולה לפגוע בבנק אם יימנע ממנו לממש את זכייתו כעת. אשר לסיכויי הערעור, הבנק גורס כי טענותיהם של המבקשים הינן סתמיות וכלליות, והמסמכים והטענות אותם צירפו להודעת הערעור מהווים מקצה שיפורים מבלי שהגישו בקשה מתאימה לעשות כן ואף לגופו של עניין, לשיטתו של הבנק אין במסמכים אלו כדי לבסס הגנה כלשהי למבקשים.
6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
נקודת המוצא הקבועה בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 היא אכן כי הגשת ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו, כך בדרך כלל וכך בפרט כאשר מדובר בפסק דין כספי (ע"א 10583/05 סגל נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 8 (4.3.2007) (להלן: עניין סגל); ע"א 6525/13 כהן נ' רענן, פסקה 7 (24.3.2014) (להלן: עניין כהן)). עם זאת, בית המשפט יעכב את ביצוע פסק הדין כאשר המבקש מוכיח כי סיכויי הערעור שהגיש טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 4082/14 שומרוני נ' הרטוב, פסקה 5 (16.6.2014); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1155-1154 (מהדורה אחת עשרה, 2013) (להלן: גורן)).
7. נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן מצדיקות חריגה מן הכלל הנזכר הנקוט לגבי פסקי דין כספיים. הבנק לא חלק בטיעוניו על הנסיבות הבריאותיות והמשפחתיות הקשות ויוצאות דופן שהביאו את המבקשים למצב שבו נאלצו לקיים את המפגש עם בא-כוחם הנוכחי בתיקון בקשת הרשות להתגונן יום אחד בלבד לפני מועד הדיון בבית המשפט המחוזי. טעם זה בשילוב ההלכה הפסוקה לפיה די שיימצא בטענותיהם של המבקשים ולו בדל של טענת הגנה הראויה להתברר על מנת שתתקבל בקשתם למתן רשות להתגונן, תומך במסקנה כי סיכויי הערעור של המבקשים ולו בשל כך שלא ניתנה להם בנסיבות חריגות אלה האפשרות לתקן את בקשת הרשות להתגונן, אינם מבוטלים (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (15.6.2009); עניין סגל, בפסקה 7; ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (U.K.) Ltd
., פ"ד מו(2) 273, 278-277 (1992)). אשר למאזן הנוחות, הבנק אינו חולק על כך שלצורך פירעון החוב יהא עליו לפעול למכירת בית המגורים של בני הזוג וילדיהם. לטענת המבקשים, שלא נסתרה, עולה שוויו של בית המגורים המשועבד לטובת הבנק במידה ניכרת על סכום החוב שנפסק לטובת הבנק ועל כן נראה כי עיכוב ביצוע פסק הדין לא יגרע באופן מהותי מסיכוייו של הבנק להיפרע מן המבקשים את מלוא החוב (עניין כהן, שם).
אשר על כן, הבקשה מתקבלת וביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי יעוכב עד להכרעה בערעור. אך בנסיבות העניין אין צו להוצאות לטובת המבקשים.
בשולי ההחלטה יצוין כי עיכוב הביצוע מתייחס אכן לפסק-הדין הכספי שניתן בתובענה בסדר דין מקוצר ואין בו משום הבעת עמדה לעניין הליכי ההוצאה לפועל שנקט הבנק בנפרד למימוש השיעבוד על הבית. עם זאת, נוכח החפיפה המלאה הקיימת בין החוב שמבקש הבנק לגבות באמצעות מימוש השיעבוד לחוב שאותו הוא מבקש לגבות באמצעות פסק הדין, יש להניח כי הבנק יקח את החלטתי זו בחשבון לצורך המשך נקיטת הפעולות למימוש השיעבוד.
ניתנה היום, א' בתמוז התשע"ד (29.6.2014).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il